את דוד ד'אור אין צורך להציג. האיש שסוחף אחריו קהל עצום מהופעות רבות שנים, העלה מופע חדש ומושיקו היה שם כדי לחוות ולספר לכם.

אפתח בגילוי נאות:  כמו רבים מהאמנים שזכיתי להכיר אישית, גם את דוד ד'אור הכרתי באמצעות ראיון ב"מו-שואו". בחלק גדול מהמקרים, הראיון נגמר בתודה הדדית, ונתראה או נשתמע בפעם הבאה. במקרה של דוד, זה הפך לחברות של ממש.  לא פתחתי בגילוי הנאות הזה סתם, כי בעיניי, אותה היכולת של דוד בראיון איתי לתת לי תוך כמה דקות תמונה כללית של האופי שלו וההתייחסות שלו למקצוע היא גם אותה היכולת שהצליחה לסחוף אחריה את כל מאות האנשים שישבו יחד איתי במופע הבכורה של ד'אור בתיאטרון נוגה ביפו.

 

דוד ד'אור כבר שנים נחשב לאחד הקולות הנדירים שקיימים במחוזותינו אם לא בעולם בכלל, יעידו על כך ההזמנות למופעים של כבוד מול מנהיגים ומלכים, השילובים שלו עם גדולי המוסיקה בארץ ובחו"ל בכל הסגנונות והז'אנרים והקהל העצום שמעריך, מעריץ ואוהב אותו בכל מיני מדינות שחלקנו אפילו לא יודעים להגות היטב את שמותיהן, ובכל זאת דוד תמיד היה ונשאר עניו, מפוקס ומקצוען. המקום ממנו דוד נותן את קטעי הקישור שלו במופע הוא מקום של המון רגש, מעין גרסה גברית של ריטה, רק הרבה יותר רגועה. ד'אור נותן לפני כל חלק במופע שלו הקדמה קטנה שמסבירה באופן קליל אבל עמוק את הדרך בה נכתבו השירים, התקופה שקדמה להם והסיפורים שמאחורי. הנוסחה הזו של לשתף את הקהל ולא לתת לו הרגשה מנוכרת היא נוסחה שכמעט כל אמן בסדר גודל של ד'אור משתמש בה היום, אבל לא תמיד בתבונה.

 

ד'אור פותח את המופע עם דגש על שיריו החדשים מהאלבום האחרון, האלבום שבו ניתן סוף כל סוף להגיד הנה זה קורה , זה הרגע שכולם חיכו לו. מ"זמן אהבה" האופטימי שהוקלט עם אהוד בנאי דרך השיר עם שלומי שבת "הלב יודע" שכאילו נתפר על מידותיהן של השניים ועד "מי קורא לי" קטע אלקטרוני איכותי שבו ד'אור מדבר אל הקול הפנימי שבו ועל האלוהים שמסתתר בכל אחד מאיתנו. דוד כמובן לא חוסך גם מהחומרים הישנים והטובים שלו מ "אני עף" המקפיץ דרך "שמור על העולם" שנחקק בסלע המוסיקה הישראלית לדורות ועד מחרוזת שלא הייתה מביישת אחלה חתונה וכוללת את להיטיו הגדולים של ד'אור מהמופעים המשותפים עם אתי אנקרי ושלמה בר. אגב באותה המחרוזת השתמש דוד פעמיים לאור העובדה ששלומי שבת שאמור היה להתארח באותו המופע נתקע בפקקים, ובשתי הפעמים הקהל פשוט קם על הרגליים , רקד והשתולל ושכח לגמרי את העובדה שלא מדובר במופע פארק אל באולם תיאטרון.

 

המופע של ד'אור מורכב מכמה אלמנטים, ראשית, האלמנט הויזואלי שמציג במה מעוצבת בסגנון עדין, תפאורה רכה ולא צעקנית, מעל לנגנים ממוקמים שלושה מסכי פלאזמה גדולים על גביהם משודרים קטעי וידאו-ארט מושקעים ביותר שמסונכרנים באופן מדויק להפליא עם שירי המופע ומוסיפים מימד שחסר בדרך כלל במופעים מהסוג הזה. שנית, האלמנט הווקאלי, דוד ד'אור ידוע כפרפקציוניסט בתחום הסאונד, וכמקצוען בתחום השירה, נדמה לי שמעולם לא ראיתי זמר שיודע לעבוד עם מיקרופון בצורה כל-כך נכונה, הדינאמיקה היא חלק חשוב מאוד במיוחד כשאתה נושא איתך קול גבוה כל כך כמו של ד'אור שבסאונד לא נכון יכול להפוך לסיוט של כל אדם בקהל. דוד ידוע ככזה שאוהב שיתופי פעולה, הפעם למרות שמדובר במופע סולו, דוד החליט לצרף אליו לא פחות משישה זמרים מלווים! השילוב הזה של ד'אור עצמו עם שישה קולות שונים לגמרי האחד מהשני, לוקח את המופע הזה לכיוונים שמאוד חסרים לי במופעים מוסיקליים בארץ, ועוד יותר חשוב מראה שוב צדדים נוספים באופי של דוד ד'אור, ד'אור לא חסך מילות שבח ופרגון לצוות המלווים שלו ואפילו השאיר להם קטע מיוחד במופע בו כל אחד מהם שר סולו. תוסיפו לכל אלו את הסקסופוניסט, שני הגיטריסטים, הבאס, המתופף, ירון בכר המעבד המוזיקלי המוכשר על הפסנתר ובנוסף עוד מערכת קלידים על הבמה, וקיבלתם מופע שלא היה מבייש אמנים גדולים מאוד שאני ואתם מכירים מעולם המוסיקה הבינלאומי.

 

לעיתים בעיניי אנשים שלא מכירים את המוסיקה שלו, דוד נתפס כ"ההוא עם הקול הגבוה" חלק מאותם האנשים נקלעו בצורה כזו או אחרת לאותו המופע וכבר בעיצומו הצלחתי לשמוע כמה ריקושטים בסגנון : "וואו לא ידעתי שהוא שר גם ככה..."  "מה השיר הזה שלו? הייתי בטוחה שזה של מישהו אחר בכלל..." , ואולי זה השינוי הגדול שחל בדוד ד'אור של שנת 2006. ועל כך מגיעות לו כל הברכות.